התורה היא חיינו ואיננו עובדים את האלילים החילוניים
נקודת החרדיות היא כפירה באלילות. אם ביערו חכמינו את יצרא דעבודה זרה המגושם בראשית ימי בית שני, הרי שבדורות האחרונים שבו אומות העולם והקימו להם אלילים חדשים, מעודנים יותר. שכן מהי עבודה זרה – המחשבה שהעולם נתון בידי כוח מסוים המכוון את העולם ודרכו, והאמונה כי ישנה חלילה תורה אחרת, יצירת מוחו של האדם העשויה לגאול את העולם גאולה שלמה. ככה קמו להם עבודות זרות רבות בדורו האחרונים: הלאומיות, המדמה כי הזהות הקיבוצית היא הכוח המולך בעולם, והכיבוש, הצבא והחרב, הם חמורו של משיח; הקומוניזם המדמה כי הכלכלה הוא הכוח השליט בעולם ומכוון דרכו, וכי ערך השוויון בין בני האדם הוא הכוח הגואל; המדע המדמה כי חכמת האדם היא הכוח המכון את העולם ותבונתו של האדם לבדה היא שתוציאנו מאפלה לאורה, כל אלו עבודות זרות המה. לעומתם היהדות החרדית אומרת: האדם – נברא הוא, עומד לפני ה', שהוא דודו ורעו, הוא גואלו וקרובו, ורק הנאמנות הבלתי מתפשרת אליו ולבריתו היא תביא מזור לחוליי אנוש, היא שתצמיח גאולה שלמה לישראל ולאנושות. היהדות החרדית אינה מקדשת שום קצה, אינה משתעבדת לשום קוטב ואינה נבהלת מהקוטב הנגדי. היהדות החרדית עומדת ופניה אל נקודת האמצע: היא אינה מקדשת דבר מלבד דבר ה', המאחד את כל הניגודים.
כל הנראה לו לאדם שיכול להיטיב לו או להרע לו חוץ מהשם יתברך הרי הוא בכלל עבודה זרה. השכלת ברלין, ליברליזם, לדמוקרטיה, לסוציאליזם, לקומוניזם ליתר האיזמים שירדו על דורנו בשפע כה רב, לעבודות זרות אלו הקריבו קרבנות של דמים – תרתי משמע – ממון ונפשות, וכולן הכזיבו. ממשפטי התורה הוא כי כל עבודה זרה דינה להיבטל, והאלילים כליל יחלופון (עקבתא דמשיחא לגאון רבי אלחנן וסרמן פרק ב, בדילוג)
| מונחי השקפת הייחוד - נקודת האמצע |
 |