הקדושה היא קיום משתוקק
נקודת היהדות החרדית היא השתוקקות אל הקדושה, אל הקדוש ברוך הוא ששכינתו שרויה בבית המקדש העומד בנקודת אמצע העולם.
הנפש לא תמלא (קהלת, ו, ז). כך דרכה של היהדות החרדית מתאפיינת בחוסר נינוחות ביחס לעולם ולטבע, היא אינה מסתפקת בהם. היהדות החרדית יודעת כי חיי העולם הזה, אינם עשויים להביא את האושר לאנושות, ואינם יכולים לגאלם גאולה שלמה. מתוך כך לא נמשכה היהדות החרדית אחרי האידאולוגיות הגדולות שהלהיבו המונים ולא ראתה בהן אמת שלמה. כך גם האושר שמציע לנו העולם החומרי כשהוא מנותק מן העולם הרוחני לא שבה את ליבה. העולם והאנושות לעולם לא יהיו שלמים. החסר הוא חלק בלתי נפרד בהוויה האנושית, והוא הוא הוא הסיבה לה. האנושות במהותה – חסרה היא, ולפיכך מהותו של אדם היא השתוקקות לנקודת הקדושה. כך גם הגדיר רבי משה שפירא זצ"ל בשיחותיו את מהותו של האדם: האדם המתפלל.
מנגד, היהדות החרדית אינה בורחת מן העולם. העולם אינו יכול להעניק לאדם גאולה שלמה -מחד, אולם הוא אינו מקום רע שראוי להימלט ממנו - מאידך. היהודי החרדי חי בעולם הממשי ואינו מבקש להיפטר ממנו: 'מנהג עובד [ה'] אצלנו, אוהב העולם ואריכות הימים' (כוזרי ג, א), למרות שהוא אינו מקום האושר הנצחי.
יהודי חי במתח ובדריכות מתמדת, כאשר מצד אחד הוא נקרא לחיות בעולם הממשי והחומרי, ומאידך הוא נקרא לא להיבלע ולא להיות נתון לגמרי בעולם הזה. תשוקתו של היהודי החרדי אל הרוח שרויה תמיד במתח: התשוקה אל השלמות, אל הנשגב, מפעפעת בו. אולם השלמות והנשגב לא יושגו במילואם בעולמנו. חיי הקדושה הינם חיי השתוקקות אל המעבר לעולם, תוך כדי עשייה ופעילות ברוכה בעולם, בלא להתבטל אליו ובלא להיטמע בו.
מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מדוע לא הולך הלב אל המעיין? כי אם ילך ויתקרב אל ההר, אזי לא יראה את השיפוע של ההר ולא יוכל לראות את המעיין. ואם לא יסתכל על המעיין תצא נפשו כי עיקר חיותו הוא מן המעיין, ואם היה הלב מסתלק מן העולם, חס ושלום, יתבטל כל העולם כולו. כי הלב הוא מקור החיות של כל דבר, ובוודאי אין קיום בלי לב. ועל כן אינו יכול ללכת אל המעיין, אלא רק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק
(סיפורי מעשיו למהר"נ מברסלב)
| מונחי השקפת הייחוד - נקודת האמצע |
 |