הליכה קיצונית בדרך האמצע
נקודת היהדות החרדית היא הקצנה לאמצע. כפי שביארו הראשונים, דרך התורה היא דרך האמצע. התורה מלמדת את האדם לא לנטות אל אחת הדרכים הקיצונים מימין ומשמאל, אלא לדרוך בשביל הזהב הממוצע בין הקצוות.
בספרי המחשבה מבואר שמהות הקדושה היא הנקודה האמצעית הממוצעת בין כל הקצוות שבעולם. בנקודה אמצעית זו שם משכן הקדושה והאור האלוקי. המקובלים לימדו שכל מהותו של הרע (עולם התוהו) היא הקיצוניות שבו. לרע יש רק קצוות קיצוניות; או 'קו ימין' שכולו חסד והתפשטות חסרת מעצורים, או 'קו שמאל' שכולו דין קשה וצמצום אלים מריר וכועס. כל עניינו של הטוב (עולם התיקון) הוא הופעתו של 'קו אמצעי' הממוצע ומאזן בין 'קו הימין' ו'קו השמאל'. המידות האלוקיות המכונים 'דעת' 'תורה שבכתב' 'תורה שבעל פה' נעות על ציר קו אמצעי זה ומהותם היא מיצוע והכרעה בין הניגודים.
העולם המודרני ביקש את הטוטליות ולפיכך נטה לקיצוניות (חדש, חוץ, ארצי), ואנחנו ביקשנו להישאר דבקים בנקודת האמצע. אופק ראייתו של העולם המודרני קיצונית כל כך, עד שבעיניו עמידתנו בנקודת האמצע נתפסת כעמידה בקצה הנגדי (ישן, פנים, שמימי). אם כי אכן כהוראת שעה מול קיצוניותו של העולם המודרני לעתים הוצרכנו לנטות מעט לעבר הקצה השני כדי לאזן את הקיצוניות הנגדית. דרכה האמצעית של היהדות החרדית נכרת ביחוד כשמשווים אותה לדרך הקיצונית יותר של חוגי הקנאים והעדה החרדית. אמנם דבקותה של היהדות החרדית כולה לילך בדרך התורה שהיא דרך האמצע היא באמת הליכה קיצונית בדרך זו, אנו לא דוגלים בבינוניות, אנחנו מחויבים לאמצע באופן מוחלט וללא פשרות.
כשם שהפשטות והאמת הם שמות נרדפות, כן הקיצוניות והגדלות שמות נרדפות, הקיצוניות היא ההשתלמות של הנושא. (חזון איש)
המעשים הטובים הם המעשים השווים, הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע: האחת מהן - תוספת, והשנית - חסרון. והמעלות - הן תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות: הממוצע אליו צריך לאדם שיכון וישקול פעולותיו כולם תמיד עד שיתמצעו. ולחכמים בזה הענין דבר, לא שמעתי כלל יותר נפלא ממנו, והוא בדבר בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים עד שישארו כעין אסורים. אמרו שם בזה הלשון: לא דייך במה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ד)
| מונחי השקפת הייחוד - נקודת האמצע |
 |