ימין ושמאל. סגירות או פתיחות?
רבים רגילים לחלק דברים שונים בחיים ל'פנים' או ל'חוץ': רעיון זה מתאים לאדם ה'פתוח' אל ה'חוץ', ואחר מתאים לאדם ה'סגור' ב'פנים'. בני אדם עשויים לתאר נטיות נפש: נטייה להיאחז ולתת אמון במקובל בקרב בני הקבוצה הקרובה – 'פרטיקולריות', או נטייה להיאחז ולתת אמון רק בחכמה המקובלת על כל באי עולם – 'אוניברסליות'.
הדרום והצפון, הימין והשמאל, מסמלים את הניגוד הזה: הדרום, הוא צד הימין, הוא הצד הסגור בעולם (בבא בתרא כה:) ובו השמש מהלכת. הוא צד החום, מזכיר לנו את הבית: המוכר, החמים, הסגור. צד הדרום מסמל את ההיאחזות במוכר. ואילו הצפון, צד השמאל, שהוא הצד הפרוץ בעולם (בבא בתרא כה:), שלעולם אין השמש מהלכת בו והוא צד 'החרב מפני הקור (רמב"ן ויקרא יז, ז), מסמל את הצד הפתוח לכל, המרחב שבו מנשבות כל רוחות שבעולם. צד צפון מסמל את הנטייה לפתוח את האופקים ולהרחיב מבט.
בהשקפת התורה השורשית אין לאדם להכריע כאחת מבין הקצוות אלא יש לשני קצוות אלו להתקיים זה לצד זה ואף להשלים זה את זה – התורה, שהיא נחלת ישראל, והקדושה, קשורות לצד הפנים, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקדושה שורה עליהם ובית המקדש שאסור לזרים להיכנס אליהם. ואילו ענייני החולין, שהן נחלת כל אדם, קשורות לצד החוץ. והתורה והקדושה אינן נפרדות לגמרי מן העולם והחולין, והיהודי נד ביניהם כפי רצון הקב"ה ממנו. חי בביתו ועולה אל בית המקדש, לומד שם ליראה את ה' ולעבדו כל הימים, בשובו אל ביתו, אל חיי החולין והשגרה, אל החיים בהם יוצאים אל הרחובות והשווקים, באים במגע עם זרים, ומבררים את הדברים שנקלטים במפגש עמם, תורה בגוים אל תאמין חכמה בגוים תאמין.
בדורות האחרונים החלה להתפשט השקפת הפירוד המפרדת את הקצוות המנוגדים אלו מאלו אופן מוחלט, עד כי נדמה ששני קצוות אלו –הפנים והחוץ – שוללים זה את זה, ועל כל אדם לבחור במה הוא דבוק: ברעיונות שמקורן בפנים או ברעיונות שמקורן בחוץ. כך גם תופעות שונות ומושגים ורעיונות שונים מוינו ככאלו השייכים באופן מובהק לקצה אחד: התורה – שובצה כתוכן השייך לקבוצת החרדים והדתיים, למרחב הפנים, והתבונה – כתוכן השייך לכל אדם באשר הוא, בעולם ה'חוץ'. האמונה ב'פנים' והמדע כ'אמת' ב'חוץ' וכן הלאה. ולבסוף, בני אדם עצמם קוטלגו: אנשים 'סגורים', הנאחזים במסורת קבוצתם שאינם מבינים את מעלת הידע המדעי המקובל 'על כל החוקרים', ואנשים 'פתוחים' שאינם מגלים נאמנות גדולה לבני קהילתם והינם 'אזרחי העולם הגדול'.
אולם, בדורנו, שככו גלי הקדמה הזועפים, ושוב ביד ביהדות החרדית להכריז בגאון ה' אלוקנו ה' אחד, ה' הוא גם מלך העולם ומלואו וגם נותן התורה לעמו. עלינו לדעת את השקפת הייחוד, המלמדת כי שני הקצוות שוכנות זו לצד זו בשלום, ואף מפרות זו את זו. דבר הבא לידי ביטוי בלשון הקודש במושגים ומונחים המבטאים את הקשר ההדוק שבין שתי הקצוות, ואת התרומה ההדדית של כל קצה לקצה המקביל לו.
ויצא אל מחוץ למחנה, רצונו לומר שנוטה אל הקצה האחרון שהיא מחוץ למחנה. להצילך ולתת אויביך לפניך, רצונו לומר, שלא להטות באחד משני קצוות לימין או לשמאל, רק שיישאר בדרך המיצוע. היצר הרע שדומה לשאור רוצה להטותו לשמאל. ונגד שיעבוד עכו"ם הנוטים אתכם לקצה הראשון, הנקרא לפנים, שהוא ימין, צריך להטות מצד ימין לצד שמאל עד שיבוא לדרך המיצוע (תולדות יעקב יוסף פרשת כי תצא, בדילוגים). כל מדינה ומדינה ועם ועם מצטיין במידות שונות, וישראל שגלו ביניהם למדים מהם, ואם תעיין היטב תראה שקהילת ישראל הגולה למדינה מסוימת הצטיינותה בדרך עבודתה היא על פי המידה של המדינה. וכשאנו רואים בזמננו שהקב"ה חוזר ומערב את כלל ישראל, צריך להבין שזהו גדר צירופי שמות (מכתב מאליהו חלק ה עמוד רעו, בדילוגים)
| מונחים לתאור השקפת הייחוד |
 |