השמימיות היא לא סתם 'כי ככה', היא חיות
הדברים הארציים שבעולם כשלעצמם הינם דברים יבשים, מתים, משעממים, סתמיים וחסרי משמעות. המגע עם העולם השמימי מעניק חיות ומשמעות לדברים הארציים. הוי אומר, כי העולם השמימי אינו עולם זר, מנוכר או שונה מהארציות הכופה עצמו עליו ורומסו, אלא להיפך- כשהדברים ארציים זוכים למגע כלשהו בעולם השמימי, הרי הם עצמם מתמלאים חיים וחיוניות. בספרי מחשבה וחסידות, המושג חיות מתאר את השראת האלוקות בעולם המחייה אותו.
בני הדורות האחרונים, כשרווחה השקפת הפירוד, האלילו הנוטים אחרי השקפה זו את האדם והאמינו שהוא זה שמעניק את החיות לעולם כולו. וכשנוכחו להכיר באוזלת ידו של אדם, נשברה רוחם, והתייאשו מן האדם ואינם סבורים עוד כי העולם מלא חיוניות. אך אנו מאמינים בני מאמינים כי החיות של כל העולם היא מה' אלוקנו ה' אחד, והאדם נברא להמשיך את החיות האלוקית לכל העולם.
כל מה שבעולם הוא מצד מעשה בני אדם על ידי פעולותיו שהם נמשכים מחיותו על ידי זה הוא חיות כל הנבראים שבעולם, וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה כא, ה) על פסוק (בראשית ג, כב) הן האדם היה כאחד ממנו, מה הקדוש ברוך הוא יחיד בעליונים, אף אדם בתחתונים. משמע ממש דוגמתו כמו כביכול הקדוש ברוך הוא חיות כל העליונים, אף הוא כך חיות כל התחתונים. ולכך הוא יחיד בהם, היינו יחיד ומיוחד שחיותו וחיותם אחד. וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יז, ד) על פסוק (בראשית ב, כ) ויקרא להם שמות, דמלאכי שרת לא ידעו זה. והיינו, דשמו הוא חיותו, וחיות כולם נמשך ממנו, לכך הוא ידע מפני שידע את עצמו. (ר' צדוק הכהן מלובלין, שיחת שדים אות א).
