פירוד מהותי; אלילות
בהשקפת הפירוד של עובדי אלילים, כל כוח הקיים בעולם נתפס ככוח נפרד, הקיים לעצמו, ואינו מתאחד עם כלל כוחות הבריאה שברא ה' אחד המאחד כל. לפיכך, הכוחות השונים הקיימים בעולם ונראים כהפכים זה לזה, נתפסים ככוחות הסותרים אלו את אלו ומהווים אויבים אלו לאלו.
השקפה זו הייתה יסוד לטעותם של עובדי עבודה זרה הקדמונים, שהחשיבו כל כוח הקיים בעולם ככוח עצמאי, ולכן היו סבורים שכוח אחד המציא את מציאות האש, וכוח אחד, המתנגד לכוח זה, הוא שיצר את המציאות ההפוכה – המים. וכך הרבו להם באלילים שונים כדמותם וצלמם של הנמצאים. יסודה של השקפה זו היא נובעת מראייה שטחית, הבוחנת את הכוחות השונים בלא לרדת לעומקם, ובלא להשכיל כיצד כל הנבראים כולם, בראם ה' יוצר כל המאחד את הניגודים השונים. ועל שם נטייה שטחית זו, קראו הקדמונים לעולמנו – עלמא דפירודא.
לעדנה מיוחדת זכתה השקפת הפירוד בדורות האחרונים, עת יצאו חכמי אומות העולם להורות כי ששת הקצוות המנוגדים אלו לאלו, נפרדים אלו מאלו, ואינם עשויים להתאחד יחד. ששת הקצוות, הנחלקים לשלושה קצוות מנוגדים, נתפסים בהשקפה זו כקצוות שונים הסותרים ונלחמים אלו את אלו, עד שלא ייתכן שהישן והחדש, השמימי והארצי, הפנים והחוץ יתאחדו. ולכן, על כל אדם לבחור לעצמו את דרכו: האם הוא מעריץ את החדש ובז לכל דבר ישן, או שהוא נכנע אל הישן ומפחד מכל דבר חדש. האם מבקש הוא דבקות בעולם השמימי ומתרחק מהעולם הגשמי, או שהוא מרבה חיל בעולם הארצי ואינו מתעסק בענייני רוח; האם שוכן הוא בעולם הפנים ואוטם עצמו מפני כל מגע עם החוץ, או שבן בית הוא בעולם הרחב – בחוץ, ומתאר לעצמו את עולם הפנים כמקום מצומצם.
כך באה לעולם המחלוקת שבין דת ומדע, בין אמונה ותבונה וכיוצא בזה. מחלוקת זו באה לידי ביטוי אף בלשון בני אדם, כשהחלו לטבוע מטבעות לשון לתיאור הניגודים שבין ששת הקצוות: בין מתחדשים ומתקדמים לשמרנים ופרימיטיביים, בין פתוחים ונאורים לסגורים וחשוכים, בין יצירתיים ובעלי חזון לחששנים ובטלנים וכן הלאה. אף היהדות החרדית – שם לוואי לה בהשקפת הפירוד – יהדות פנאטית (עפ"ל). ולשון זו אינה מניחה לאדם לאחוז בשני הקצוות כאחד: על כל אחד לבחור לעצמו צד אחד בכל זוג משלושת זוגות הניגודים, ואל לו לקבל דבר מה מהצד המנוגד לו.
כיום, אחר שהשקפות בני הדורות האחרונים נתגלתה כמאכזבת, ודהה הברק שהיה על גבי האידיאולוגיות השונים, ביד היהדות החרדית לשוב בגאון וללמד את השקפת הייחוד.
דאמרינן בגמרא ההיא מינאה דאמר לרבי מי שברא אור לא ברא חושך, ומי שברא חושך אל ברא אור, שנאמר יוצר אור ובורא חושך, כלומר ממה שלא אמר יוצר אור וחושך, משמע שכל אחד היה לו בורא לבדו. אמר ליה שוטה, שפיל לסיפיה דקרא דכתיב ה' צבקות שמו (תלמידי רבינו יונה, ברכות ה: מדפי הרי"ף).
הקליפות והרע נקראים רשות הרבים והם עלמא דפירודא מה שאין כן הקדושה נקראת רשות היחיד כי הוא אחדות האמיתי שהכל מתיחדים לאחד. (באר מים חיים בראשית פרשת מקץ, בדילוגים)
כי הנה זאת לפנים בישראל העולם והישיבות לא היו אז שני דברים נפרדים והפכיים זה לזה. אולם לדאבון לבנו בא הקץ להצלחה זו, הגיעה עת ההשכלה, וכאן נבעה פרץ בין הישיבות והעולם, ונפתח תהום ביניהם. אין אנו יכולים להתחבר עם העולם, משום שהעולם התרחק ממנו, וצריכים אנו להדגיש שהבלי העולם והישיבה הם שני דברים הופכיים וסותרים זה את זה. וכשיתרומם מצב הישיבות, יש תקווה שגם העולם יבנה מהם, ואור האמת אי אפשר לו שלא ינצח, הנה בהמשך הזמן תתפשט צורת התקופה, ותקבע צורת הישיבות הקדמוניות. ('מדרגת האדם' מאת רבי יוסף יוזל מנובהרדוק, מאמר בתקופות העולם פרק ו, בדילוג).
| מונחים לתאור השקפת הייחוד |
 |